אכן יתרונות רבים לה לארץ ישראל, אבל המציאות ממשיכה כל הזמן להתדפק על דלתותינו וחלונות ביתנו (במידה ואנחנו אכן חלק מברי המזל שיש להם קורת גג מעל ראשם).
המציאות שלנו מנסה לספר לנו כי לא לכל ילד בישראל יש חלב מזין על שולחנו, ושמיכה חמה לחמם את לילו.
המציאות שלנו לא ממש מצליחה לחדור לראשנו ולליבנו משום שרוב הזמן מוכרים לנו דבש עם לפחות 50% תוספת של לוקשים חמים, ארוכים ומזינים שאנו כל פעם בשמחה רוכשים.
כשהיינו ילדים למדנו על מלחמה ועל שלום, בבגרותינו למדנו לקוות שאכן השלום יגיע וכל הבקשות של אמהות מודאגות, החלומות של ילדים רכים והתפילות של חיילינו יראו אור והשקט והשלווה יגיעו גם לנחלתינו זבת החלב והדבש.
אבל שוב השלום מתמהמה, המלחמה תמיד מחכה לנו מעבר לאופק וילדינו הרכים ממתינים בשקיקה לאבותיהם שישובו מעוד מערכה.
מלחמה קורעת אותנו מבפנים, מלחמה קורעת אותנו מבחוץ ואנו מנסים להמשיך לנווט בכוח מעל המים הגועשים.
איפה העושר של החלב והדבש?
האם גמרנו את המלאי שהוקצב לנו?
האם שחטנו את כל הפרות והכחדנו את כל הדבורים?
ייתכן ואנחנו עדיין עומדים על גבול ארץ ישראל, נדודינו במדבר לא הסתיימו ואנו חייבים להמשיך הלאה, לתת יד אחד לשני על מנת שאף אחד לא יפול בדרך, להמשיך ולנדוד עד שהיונה תופיע באופק ותישא עלה של זית במקורה וכדים של חלב ודבש על כנפיה.
אין בדברי שום ניסיון לצדד בעמדה פוליטית זו או אחרת, אני כותבת כאזרחית המדינה, כאמא וכאישה שאכן מקווה שנזכה לראות שלום בימינו ושילדינו יזכו לחיות ולגדול בארץ המובטחת.
